<h1>חי' הרשב"ץ — ר"ה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
הא דאמרינן אין מעכבין את התינוקו' מלתקוע אמרי' עלה בגמ' א"ר אלעזר ואפי' בשבת פי' שחל ר"ה להיו' בשבת אבל שבת דעלמ' לא והרמב"ם ז"ל פירש שאפי' בשבת דעלמא אין מעכבין אותם מלתקוע. ואייתינן ברייתא ורמי' סיפא בהדי רישא דמרישא משמע דמעכבין בשבת ומסיפא משמע דלא ומשני לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופי' רש"י ז"ל דבקטן שהגיע לחינוך כיון דמחייבי' לחנוכי וצריך שילמוד כדי לתקוע לאחר מתעסקין עמו, אבל אם לא הגיע לחינוך אין מתעסקין אבל מעכבין דאע"גב דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו שאני הכא דמפרסמא מילתא ונפיק מינה חורבא, ואע"ג דבהגיע לחינוך לא חיישינן לחורבא שאני התם דאי[כא] חינוך מצוה כנ"ל זהו תורף פירש"י ז"ל, וכן פי' רי"ף וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ויש הוכחה לזה הפירוש בירושלמי וי"מ איפכא דבהגיע לחינוך מעכבין כיון שהוא חייב בשמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך אין מעכבין והירושלמי הוא סותר זה הפי' וכן י"א דאותן שמעכבין אותם מלתקוע אם תקעו מעצמן אין מוחין בידן ולשון מעכבין אין מוכיח כן. ורבי' אפרי' והר"ז הלוי זכרם לברכה אומרין דה"מ ביבנה שהיתה תקיעת שופר דוחה שבת אבל עכשיו אין מתעסקין עמהן ולא יראה כן דעת הגאוני' ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל שבכל זמן הוא מותר וכן נראה דעת כל האחרונים ז"ל.
<h2>דף ג:</h2>
[ר"ה כ"ט ע"א] הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלי' גרים ועבדים משוחררין וטומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום אינו מוציא את מינו ולא את שאינו מינו אבל לעצמו מוציא. אנדרוגינוס מוציא מינו בלבד וכתב הרמב"ם ז"ל דהיינו למ"ד אנדרוגינוס בריה הוא אבל למ"ד חציו זכר וחציו נקבה אפילו עצמו אינו מוציא דלא אתי צד נקבות שבו ומוציא צד זכרות. מי שחציו עבד וחציו ב"ח אף לעצמו אינו מוציא וצריך שיתקע לו אחר.
נהגו לתקוע מוצאי יוה"ך בשופר תקיע' ושברי' ותרועה ותקיע' זכר ליוה"ך של יובל דכיון דאין אנו יודעין אי זו שנה היא יובל נהגו לתקוע בכל שנה ושנה כן מצאתי בתשובה לרבי' האיי גאון ז"ל ויש מקומות שאין תוקעין אותה אלא לאחר תפלת ערבית והבדלה, ונראה לפי שתקיעת שופר שבות היא ואסור לאדם לעשות מלאכה עד שיבדיל משום הכי תוקעין עד שמבדילין ואנו מנהגנו כאן לתקוע קודם תפלת ערבית דכיון דזכר ליוה"ך של יובל הוא קצת מצוה יש בדבר, ואין לחוש להבדלה וכמו שאנו מדליקין קודם הבדלה משום דצורך הבדלה לברך בורא מאורי האש וטוב היה להנהיג שיאמר התוקע שיתקע קוד' המבדיל בין קדש לחול בלא ברכה ובהכי סגי לפי מה שנראה בפרק שואל [שבת ק"נ ע"ב] מפי' רש"י ז"ל.
<h2>דף ח:</h2>
[ר"ה י"ז ע"א] ב"ה אומרי' ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר' אלעזר אומר כובש שנא' יכבוש עונותינו מצאתי נוסחאות על פירש"י ז"ל מטמין מן העונות תחת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות מלשון בהדי כבשי דרחמנא למה לך והכי מוכח בפ"ב דערכין [ח' ע"ב] ע"כ פי' דאמרי' התם דרבא דאמר צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה ס"ל כרבי אליעזר דאמר כובש כלומר שאין המדה להגביה העונות אלא ליטול מהן אחת כדי שירדו הזכיות. ואפשר היה לפרש כובש כפשטו שהוא מוריד הזכיו' למטה ואתי שפיר משפטיך תהו' רבה, אלא דקרא לא משמע הכי דאמר יכבוש עונותינו והוה ליה למימר לפי זה יכבוש צדקותינו. אבל בירושלמי נראה דמפרשי לה הכי דאמרינן בפאה ירושלמי [פ"א סוף ה"א] א"ר אלעזר ולך ה' חסד (ומשמע שבכף זכות הוא עושה מדת החסד) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ואין לית ליה את יהיב לי' מן דידך היא דעתיה דר' אלעזר דאמר ורב חסד מטה כלפי חסד, משמע שבכף זכות הוא עושה מדת חסד להוסיף, וגם מה שפי' לר' אלעזר מפרשי לה התם לר' יוסי דאמ' נוש' ופי' התם חוטף שטר מן העבירות והזכיות מכריעות הילכך אינו נראה זה הפירוש. ומצאתי נוסחא אחרת מפירש"י ז"ל ופי' הכי כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות יכבוש עונותינו יכריעם ע"כ והוא עיקר. וי"מ מצומצם כלומר מצמצם העונות להחזיק המיעוט את המרובה ונראה לפי זה שאין זה במשקל דמשקל אינו משתנ' בשביל הכבישה אלא במדה מיירי שנמדוד עונות כובש העונות ומכניסן במקום מועט וקרא דמשפטיך תהום רבה לא אתי שפיר להאי פירושא. ר' יוסי בר' חנינא אומר נושא שנא' נושא עון ועובר על פשע פירש"י ז"ל מגביה כף מאזני' של עון ע"כ. והכי מוכח נמי בפ"ב דערכין [שם] דאמרינן התם דרבי יהודה דאמר אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד מפני משפטיך תהום רבה ס"ל כר' יוסי בר' חנינא דאמר נושא כלומר שהוא מגביה העונות להררי אל. תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה פירש"י ז"ל עון שבראשוני' הבאי' (להתם תכף) [לתתם לכף] מעבירו ושומטו שאם היו מחצה על מחצה כיון שחסר א' מהן מכריע הזכות. אמ' רבא ועון עצמו אינו נמחק אלא טמון לצד א' דאי איכא רובא עונות בהדי ההוא עון מיחשוב בהדייהו ונמנה עם הרשעים מעביר ראשון ראשון וגו' פי' רש"י ז"ל כשעושה מצוה א' ועבירה אחת מעבירה מעל פניו וכן בכל העבירות בזמן שעושה מצוה כנגדן וכך הוא המדה והמנהג מקמי דליפוש חרון אף, (אע"ג דאיכא מחצה עונות ומחצה זכיות כיון דאיכא עונות טובא איכא חרון אף) דאע"ג דאיכא מחצה עונות ומחצה זכיות כיון דאיכא עונו' טובא איכא חרון אף ושמא ח"ו מטה כלפי עונות. ורי"ף ז"ל לא פירשם אלא דג' עונות ראשונות ומעבירן כדי שיכריעו הזכיות אם הוא שקול עם אותן שלש עונות אבל מי איכא רובא בלאו דידהו מי חשיב בהדייהו. וכן נ"ל שהוא דעת רמב"ן ז"ל שהוא יסד ברהוטה שלו כך ואמר ורב חסד להעביר חטא ראשון יתחסד לכן בשקלו שכר נגד הפסד עלי הטה חסד, ונראה שהוא כמו שפירש"י ז"ל ומה שכתב אח"כ ענין אחר הוא. והגאון ז"ל פירש בו בענין אחר, ונראה שהגאון סובר שאין זה דווקא בג' עונות ראשונים אלא בכל עונות שהוא עושה אם הוא יהא מהחמורות ולפעמים חוטא בקלות אין הקב"ה חושבן כלל אלא מעבירן אחד אחד וקמא קמא קא בטיל וזה הוא פי' ורב חסד כלומר מעביר שאם הם שקולים יטה כלפי חסד ועון עצמו אינו נמחק שבשעת מיתתו מחשבין זכיותיו אם הם יותר מעונותיו הרי הם כלן בטלין ואם (לו) [לא] כשם (שנתמוטטו) [שנתמעטו] עונות כך היו ממועטין זכיותיו כלם מצטרפין הן לזה ונחשבין, וקרובין דבריו לפי' רש"י ז"ל זה היה נ"ל פירוש הגאון ז"ל אבל יש לר"ן ז"ל ענין אחר בפירושו עיין עליו.
<h2>דף י.</h2>
[ר"ה ל"ד ע"א] אתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת דילמא גנח ויליל כי הדדי וכן תש"ת דילמא גנח וכן תר"ת דילמא יליל, אבל תשר"ת לא דיליל וגנח לא עבדי אינשי וכתב רבי' האיי גאון ז"ל שהדורות הראשונים היו נוהגין לתקוע כל אחד כפי מנהגו כי מתרע בהו מילתא או גנוחי או ילולי או גנוחי וילולי כי הדדי לפי שיש נוהגין כן וכולן היו יוצאין ידי חובתן אבל ההדיוטות היו חושבין שהיתה חלוקה בדבר לפיכך התקין שיהיו תוקעין הכל כאח' ואע"ג דקי"ל שמע ט' תקיעות בתשע שעות ביום יצא איצטריך לתיקוני כל הני בבי ולא סגי בבבא דתשר"ת לחודא משום (דאין) [דאנן] פשוטה [לפניה] ופשוטה (לאחריב) [לאחריה] בעינן ואע"גב שיש ביניהן זמן מרובה אבל אם הפסיקן בקול פסול אינו יוצא ידי חובתו לפיכך התקין כל אלו הבבות ואע"פי שיש חולקין בדבר זה ויש להן דרך אחרת בזה יש לחוש ולהחמיר שלא להפסיק בקול פסול. וכתב ר"ת ז"ל דשלשה שברים צריך שיעשה אותם בנשימה אחת דבמקום תרועה קיימי אבל ג' שברים ויבבות דתשר"ת לא מסתבר והרמב"ן ז"ל חולק עליו דכי היכי דא"ר יהודה פ' החליל [סוכה נ"ג ע"ב] אין בין תקיע' ותרועה ולא כלום ה"נ לדידן שברים ויבבות (הכי) [וכי] היכי דלר' יהודה תקיעה ותרועה הוו מצוה אחת הכי נמי לדידן הוו מצוה אחת שברים ויבבות ואין להפסיק ביניהן, ואצ"ל שאם הפסיק ביניהן בקול פסול שלא יצא וראיתי לרש"י ז"ל [שם] שפירש אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום שלא היה מפסיק בנתים אלא כדי נשימה, דמשמע דכדי נשימה לא קרי הפסק והוי סיוע להפסק תקיעות שלש ובפ"ק דחולין [כ"ו ע"ב] אמרי' דתוקע ומריע בנשימה אחת הוא בהפסק א' דמ"ד הכי פליג אמ"ד תוקע ומריע מתוך תקיעה כלומר קודם שיסיים התקיעה ומ"ד תוקע ומריע בנשימה אחת מפסיק בנתי' וכ"כ רש"י ז"ל והריא"ג ז"ל כן נראה דעתו שאין מפסיק בשברים ותרועה דכלהו חד ומשום הכי לא קא חשיב להו ל' קולו' אלא בכ"ז קולות ולזה הסכי' הרא"ש ז"ל ומוכח בירוש' [ה"י] דתקיעה ותרועה בנפיחה [א'] יצא דקולות מופרשין הן ורישא אית ליה וסיפא לית ליה, ומכאן יראה דתקיעה ותקיעה בנפיחה א' לא דתקיעה מופסקת בנפיחה א' חדא תקיעה היא ונתקיי' המנהג וצ"ע. ויש שואלין למה צריך להתקין ל' קולות בכ"ח קולות ליסגי דתקיעה אחרונה של תשר"ת אחרון למה לא תעלה לתקיעה של תש"ת ראשון וכן סוף תש"ת לתחלת תר"ת שאם ישנו לסי' האחד אינו לסי' האחר ותירצו בתוספות דשמא אם יתקע ויתחיל יתעו ויאמרו שא"צ לעשו' באחרי' אלא ש"ת ש"ת ומקלקלי בתקיעתא וכן בתר"ת. נמצא שיעורן של קולות אלו, שיעור תרועה ג' קולות קצרים והם יבבות ששנינו במשנתינו והן טרימוטין בירושלמי וכן פירש"י ז"ל ולא ראיתי מי שהוסיף על זה השיעור אלא הרמב"ם ז"ל שכתב שם בתרועה. שיעור שברים ראיתי מי שכתב שיש מי שאומר שהן ג' קולות קצרין ג"כ ואין בין השברים ליבבות אלא שהשברים אינו תכופו' אלא מופסקין, ואינו נראה שהגניחה אינו קול כל שהוא וכ"כ רש"י ז"ל גניחות ארוכות קומפלנסימי"נטש בלע"ז ע"כ. ונראה נכון שהשברים הם כט' יבבות כל אחד כשיעור ג' יבבות ואם בא לקצר אינו רשאי וראיתי בספ' א"ח [סי' תק"צ] שכתב צריך ליזהר בשברים שלא יארי' בכל שבר כג' יבבו' שהן ג' כחות כל שהוא שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה שהרי שיעור תקיעה ג' קולות כל שהוא, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשם רבי' שמשון ז"ל וכתב עליו (שופר) [שיפה] עיין ושטוב ליזהר ונ"ל דלא דק בעל אורח חיים דתקיעה של שברים היא כשיעור ג' שברים ואי גנח לא יליל ואי יליל לא גנח א"כ למה לא יאריך בשבר יותר מג' יבבות, וא"צ לומר לפי' הראב"ד ז"ל שפי' ששיעור תקיעה כג' שברים אפי' בסימן תר"ת (ז"ל) וי"א שמאריך בהן כל מה שירצה ובלבד שתהיה התקיעה יותר ארוכה וגם זה אינו נראה דמ"מ קולות קצרי' קצת בעינן דמו לגנוחי ואם האריך אותן עד שאפשר להיותן פשוטות מה יועיל להן אריכות התקיעות שעמהן על כן נראין דברי הר"ן ז"ל שאין להאריך בכל שבר יותר מג' שברים בינוניים שהן כשיעור ט' יבבות שאם האריכן כל כך יצאו מכלל שבר ונכנסו בכלל פשוטות הילכך שיעור כל א' מהן למטה כג' יבבות ושיעורן למעלה עד ט' יבבות ויש תוקעין שהן תוכפין השבר האחרון של תשר"ת עם היבבות ועושין אותו קצר הרבה ולאו שפיר עבדי וי"א שאם בא להוסיף בשברים ולעשות מהן ד' וה' הרשות בידו דהא יבבו' אנו מוסיפין בהן יותר מג' הכי נמי שברים מוסיף ואינו נמנע דשברים לתנא דברייתא כיבבות לתנא דמתני'. שיעור תקיעה של תשר"ת בשיעור י"ב טרימוטין ולדברי הראב"ד ז"ל כשיעור ט' ויש לחוש ולהחמי', ושל תש"ת כשיעו' ט' טרימוטין לכ"ע, ושיעור תקיעה של תר"ת כשיעור ג' יבבות ולי נראה שיש לחוש לדברי הראב"ד ז"ל ולעשות כן ארוכות כשיעור ט' יבבות הנקראות טרימוטין ואם בא להאריך בתקיעות הרשות בידו.
[ר"ה ל"ד ע"ב] שמע תשע תקיעות בט' שעות מהיו' יצא והוא שישמע בסדר תקיעה ותרועה ותקיעה וכן כולן לפיכך אם שומען מט' בני אדם כאחד לא יצא דליכא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ורש"י ז"ל שכתב דיצא לא נראו דבריו. ונ"ל שאם תקעו ג' בני אדם כל אחד מהן בבא אחת יצא דהא קיימא [לן] בתרי קלי מתרי גברי משתמעי במילתא דחביבא ליה והרי יש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ונראה דיצא ידי שלשה בבי דומיא דשמע והלל ואמרינן בירושלמי פ' הקורא את המגילה למפרע [מגילה פ"ב ה"ב] היה זה צריך פשוטה ראשונה וזו פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציא את שניהן.
